ספר נולד - "הבן החייל" "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב פעם טשרניחובסקי וכה צדק. אך מה קורה כאשר יש לאישה אחת שתי מולדות? האחת זו המולדת הטבעית שבה נולדה, שבשפתה חלמה, שתרבותה היא חלק בלתי נפרד ממנה והשנייה מקום שבו התאהבה כשעמדה על דעתה?
שלושים שנים מאוחר יותר, בלימודים לתואר שני בשילוב אמנויות, למדתי להתחבר לרגשות דרך מוסיקה, ריקוד, וסיפור. הרחבתי את החיבור הקיים של ציור. וכשהגיע הרגע ללמוד שירה, למדתי להתרגש במילים.
בסיום הלימודים, הצטרפתי לקבוצת משוררים באנגלית בחיפה. זמן קצר לאחר מכן חזרה משוררת ותיקה, שהקריאה שירים מתקופת מלחמת הלבנון הראשונה. אני, משוררת טרייה בתחילת דרכה, כתבתי שירים על אותם הנושאים בדיוק. וונדי בלומפלד, כתבת בג'וסלם פוסט, הציעה שנכתוב ספר יחד. כל חודש הבאנו את השירים שלנו למפגש, וכל חודש שתיינו עסקנו באותם הנושאים - הרכבת, חבילות, החדר, געגועים. כשהגיע העת להיפגש ולעבוד על הספר המשותף, הבנתי שעלינו להפרד, כל אחת והספר שלה. וונדי הוציאה ספר באנגלית, "אמו של חייל", עם אותם השירים מקבוצת "VOICES" וגם סיפורים על אביה, שצעד בארץ עם אלנבי, על לידתה בלונדון בזמן ה"בליץ", ועל "גברים בחליפות, היושבים סביב שולחן השיש, ומדברים, מדברים על השלום."
רוב השירים של "הבן החייל" נכתבו באישון לילה, כשהייתי לבד עם דאגות ומחשבות. רוב השירים עברו את המסננת של משוררי החוג. לא מצאתי מתרגם ולכן תרגמתי בעצמי. ידעתי שאני אזדקק לעין בוחנת של דובר עברית, ושמחתי שאסנת אלון הסכימה לעזור. נפגשנו במשך חצי שנה, ומהר מאוד המפגשים הפכו לרגעים קסומים של דיון, למידה, ורוחניות.
דיברנו על תוכן השירים, על נקודות לשון, על תפיסת הקורא, על תהליך היצירה. אסנת הציעה מילים חדשות, ולמדתי. כמורה טובה, היא לא עשתה לי הנחות. אסנת ציינה את הנקודות החלשות, והציעה כיוונים אחרים. העמידה אתגרים. למדתי להקשיב למוסיקה של השורות. לפעימות הלב של המילים.
דרך ארוכה מתחילה עם הצעד הראשון. התפיסה המהססת הזאת התחילה עבורי לפני שש שנים. למדתי להתמודד עם התפקיד החדש של "אמא לחייל" בתקופת האינתיפאדה, דרך כתיבה. לא ידעתי שהכתיבה תוביל אותי להוצאת ספר.
בסיום, אני אסירת תודה לאסנת אלון על העריכה בעברית, לסימה טלמון, ה"מיילדת" שהוציאה את הספר לאור, לועדת תרבות ולקיבוצי, עברון, שראו לנכון לתמוך בי בהוצאת הספר.
פילזי
להזמנת הספר - נא לשלוח אי-מייל:phyllsie@hotmail.com על הספר "הבן החייל" "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב פעם טשרניחובסקי וכה צדק. אך מה קורה כאשר יש לאישה אחת שתי מולדות? האחת זו המולדת הטבעית שבה נולדה, שבשפתה חלמה, שתרבותה היא חלק בלתי נפרד ממנה והשנייה מקום שבו התאהבה כשעמדה על דעתה? פילזי גרוס מגיעה ממולדתה הראשונה, ארה"ב, אל המקום שעליו חלמה, נישאת לקיבוצניק ואף יולדת שני בנים. אבל הזמן והמקום לא יעשו לה הנחות והרגע של הקבלה האמיתית לשבט הציוני מגיע - בנה הבכור מתגייס לצה"ל. והיא כותבת: "אני שלושים שנה בארץ אך רק היום אני ישראלית, היום בני הבכור חייל".
פילזי רושמת בספר השירים שלה את מפת האמהות והחיילות האישית שלה. היא עושה זאת בשפתה הראשונה - אנגלית (בספר מתפרסמים שני נוסחים, עברי ואנגלי, זה מול זה). הפרידה הפיזית, ההכרה כי הבן שילדת וגידלת שייך עכשיו למשהו אחר וגדול. כפי שכתוב בשיר "השבּעָה": "ועכשיו/ כשאני מביטה בך במעמד הכותל/ צורבות לי/ דמעות / הנצח". כך לא יכלה לכתוב מישהי שנולדה כאן והתרגלה לעבור משברים קיומיים בתדירות של פעם בשבוע. כך, בהתרגשות וברגישות, יכולה לכתוב רק מישהי שבאה לכאן מאהבה.
יחד עם הגאווה על הבן החייל, מכרסמות דאגות לשלומו הנפשי והפיזי. הוא, שצריך כעת להתרוצץ בסמטאות העוינות של חברון. כאבי מצפון לא מאחרים לבוא: "זו אני שבחרתי לחיות כאן/ זה אתה שמשלם בשבילי". ומאותו שיר ("ספקות") : "האם יחזרו החלומות/ שפעם לחשנו בשעת סיפור?". ההתבגרות המואצת מתרחשת עם המעבר שבין נעורים חסרי דאגה לבין חיילות מתישה, מסוכנת ותובענית.
הספר משובץ רישומים פרי עפרונותיה של המשוררת. הרגישות הויזואלית נמצאת גם בשירים. יש לה בן עם גפיים ארוכות ושיער בהיר. בשיר "שינה" היא כותבת : "נעלים אדומות/ משופשפות/ הובילו אמש אפרוח יקר/ הביתה/ ללון/ גפיים עובריים מגולגלים/ מתמוטטים בחיק הספה/ מתפרשים השכם בבוקר/ רעננים/ בלי להזדקק/ לאף אחד/ וללא צורך/ בי". המבט האמהי לעד יראה בילד שגדל את העובר והאפרוח שמבקש להיפרד ולעוף רחוק. ועוד מאותו קושי בשיר "עשרים ואחד": "צריפים רחוקים/ מארחים את יום הולדתך/ אוחזים ברגע/ השייך רק/ לי". הגאווה על בן בצבא נמהלת בכאב שבהכרח להיפרד ולהשלים עם אובדן השליטה בחייו והמגבלות ביכולת להגן עליו. שלוש שנות השירות הצבאי מתועדות בפרטים ביתיים, צבאיים ובזכרונות מן הילדות הרכה שחלפה.
הספר "הבן החייל" הוא ספר חשוב ומתאים לקריאה, למחשבה, לשיחה ולהעלאת שאלות.
אסנת אלון